שלושה אחים מרהט הצילו אותי

Pinterest LinkedIn Tumblr +

סיפורה הלא ייאמן של איה מידן, תושבת קיבוץ בארי, שניצלה מהטבח הנוראי בקיבוץ בזכות שלושה אחים מרהט שהזהירו אותה מהמחבלים. “אם הם לא היו יוצאים באותה שנייה מהקיבוץ היו מחסלים אותי”

בבוקר של 7 באוקטובר התארגנה איה מידן (39), מורה לחינוך מיוחד, נשואה ואם לשלושה ילדים, תושבת קיבוץ בארי, ליום שבת שגרתי של רכיבה על אופניים. היא קבעה עם חבר תושב שדרות להיפגש בנתיבות כדי לצאת לרכיבה ביחד. אולם, בחלומות הכי שחורים שלה לא תיארה לעצמה שתיקלע למתקפת טרור רצחנית מאין כמותה.

באותו בוקר מידן יצאה על אופניה מביתה, ואולם, כשהייתה במרחק של כ־200 מטר מהקיבוץ, התחיל ירי טילים בלתי פוסק.
מידן התקשרה לחבר שקבעה איתו והודיעה לו, “אנחנו לא ממשיכים את הרכיבה הזאת, אנחנו מסתובבים הביתה, יש כאן משהו חריג”.
מידן ירדה מהאופניים ושכבה בתעלה בצד הדרך עם הידיים על הראש וכשהייתה הפוגה בירי הטילים הצליחה לרוץ למיגונית הקרובה. בשלב זה מידן מתקשרת אל בן זוגה, והוא אומר לה, “קורה משהו גדול, את צריכה לחזור הביתה”.

בדרך לקיבוץ מידן הבחינה בשלוש דמויות לבושות בשחור שיוצאות מהקיבוץ. “אני לא מבינה למה הם רצים החוצה, למה הם צועקים, לא הבנתי מה קורה. התלבטתי אם לברוח עם האופניים כי זו הייתה סיטואציה מוזרה כזאת”, היא משחזרת.
ואולם, אז מידן מזהה שמדובר בשלושה אחים מרהט שעובדים בחדר האוכל של הקיבוץ, הישאם, ווסים ומחמוד אלקרנאווי. “הם אומרים לי שיש מחבלים בתוך הקיבוץ, שהם ירו ברבש”ץ, שהם יורים בילדים, יורים בכולם, ושפשוט צריך לברוח”, מספרת מידן וממשיכה, “בשלב זה אני זורקת את האופניים, ואנחנו מתחילים לרוץ לכיוון הצומת בכביש הראשי, מתרחקים מהקיבוץ”.

שלושת האחים סיפרו למידן שהמחבלים לקחו להם את הרכב ואת מכשירי הטלפון ושחררו אותם כי הם ערבים. מכאן והלאה ובמשך שעות רבות שנראו כמו נצח, הסתתרו מידן והישאם אלקרנאווי בשיחים הסבוכים, כשברקע ירי טילים, אזעקות ופיצוצים בלתי פוסקים.

“מתוך הודעות מקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ הבנתי את כל מה שמתרחש שם והתפללתי שלא ייכנסו אלינו הביתה ושהמשפחה שלי תצא בשלום”, מספרת מידן. “כל המחשבות בעולם עברו לי בראש באותו הרגע, אבל ניסיתי להרגיע את עצמי ולא להיכנס ללחץ”.
אלקרנאווי הצליח לשלוח באמצעות מכשיר הטלפון של מידן הודעה לבני משפחתו ברהט והפציר בהם להתקשר למשטרה ולבוא לאסוף אותם. כעבור כשמונה שעות אנשי רהט סופסוף הצליחו להגיע אל השניים ולחלץ אותם מהתופת.
“בשלב זה כבר היו הרבה כוחות צבא שסרקו את האזור והם צעקו לרכב שלנו לעצור כי ראו אנשים בעלי חזות ערבית ברכב”, מספרת מידן. “החיילים ניגשו אלינו בחשש וביקשו תעודת זהות. כשהם ראו אותי, הם חשבו שאני חטופה. החיילים הבינו שבאמת אין כאן סכנה והם אנשים שבאו לעזור, וצירפו אלינו לאוטו עוד שני חבר’ה שהוציאו אותם מהשיחים ושחררו אותנו”.
המחלצים הסיעו אותם לתחנת המשטרה באופקים ומשם אוטובוס הוביל אותם לבאר־שבע. אנשי רהט נסעו אחרי האוטובוס לבאר־שבע ובתחנה המרכזית אספו את מידן. הם עצרו ברהט, דאגו לקנות לה אוכל ושתייה, ומרהט הם נסעו לבקשתה של מידן לקריית־גת, שם המתין לה אביו של בן זוגה עומרי.
לאורך כל השעות הארוכות משפחת אלקרנאווי הייתה בקשר עם בני משפחתה של מידן והרגיעו אותם.
מאוחר יותר נודע למידן שגיסתה ואחיינה נהרגו במתקפת הטרור הרצחנית, ושאחיה ואחייניתה הפצועים מובהלים לבית החולים. בני משפחת אלקרנאווי מבקרים את בני משפחתה של מידן בבית החולים, מציעים את עזרתם, שומרים על קשר, ודורשים בשלומם.

הישאם אלקרנאווי משחזר השבוע את רגעי האימה ומספר, “התחלנו לרוץ שלושתנו וראינו את איה שהיא חברת הקיבוץ. היא הייתה על האופניים שלה בדרכה לקיבוץ. רצנו לכיוונה והזהרנו אותה שיש מחבלים בפנים ושירו בכמה אנשים מהקיבוץ. רצנו אני ואיה ביחד, ניסינו לעצור כמה רכבים ולהזהיר אותם לא להיכנס לקיבוץ ושהם יעלו אותנו איתם לרכב, לא הצלחנו לעצור שום רכב וברחנו לשטח”.

אלקרנאווי ממשיך לתאר את מראות הזוועה, “כל הדרך ראינו הרבה גופות, דם, רכבים שרופים והרבה דברים שאי אפשר לתאר בחיים, כאילו זה סוף העולם. עד היום אני מרגיש שהייתי בסרט אימה אמיתי”.
“אני משתתף באבל הכבד של כל חבריי מהקיבוץ”, הוא אומר בעצב, “ומקווה להשבתם של החטופים בשלום ושנדע רק ימים שקטים ושלום בהקדם האפשרי”.
“הם הצילו את החיים שלי”, מציינת מידן בהתרגשות. “כבר התחלתי לשמוע כל מיני שמועות שהבדואים היו ביחד עם המחבלים ושהם עזרו להם. לא הייתי מסוגלת לשמוע את זה, אמרתי איך אפשר לבוא ולהגיד דבר כזה, הם הצילו אותי. אם הם לא היו יוצאים באותה שנייה מהקיבוץ, היו מחסלים אותי”.
עוד אומרת מידן, “תמיד הערכתי את הבדואים, אני לא עושה הבחנה בין יהודי לערבי. כל החיים היה לי קשר עם בדואים, גם שעבדו אצלנו וגם שלמדו איתי במכללה, ומעולם לא ראיתי אותם כאנשים שיכולים לפגוע בנו. גם בחינוך בבית לילדים – תמיד אמרתי להם שיש אנשים שיכולים להיות רעים, אבל יש הרבה מאוד אנשים טובים. מעולם לא ראיתי בבדואים אנשים שיכולים לפגוע בנו. הם אנשים טובים, הם הצילו את החיים שלי”.

שתף ברשתות החברתיות.

About Author

blank